לבחור בגלולה האדומה

נמאס. נמאס כבר מכל הנודניקיות הפמיניסטיות שמנצלות כל הזדמנות לנפנף באג'נדה שלהן. ונמאס מכל הקוטרים הסדרתיים שהזדעקו על כל עוול, אמיתי או מדומה, וגררו את כל הקהילה לדיונים בלתי נסבלים (טוב שהם פרשו לאחרונה). ונמאס מכל אנשי העקרונות שפתחו במהומות אלוהים נגד דתיים, או בעד תבניות, או נגד הטייה ימנית, או השתלטות השמאל. ונמאס מהיידישקייט בשפות זרות. ונמאס ממכפישי המפעילים על כוחניותם. ונמאס מכוחניות המפעילים כנגד הכפשתם. ונמאס מהמחקנים שכבר אפילו לא מתייחסים לכללי הדיון ורצים להעלות ערכים להצבעות מיותרות. ונמאס מהמכלילנים שמצביעים על עיוור רק כדי להכעיס. ונמאס מכל הצצים לרגע ואחרי שלושה ימי פעילות מאשימים את כל הקהילה בצרות מוחין/גסות רוח/טיפשות/אליטיזם. ונמאס מכל הגריאטרים שכבר שנים לא כתבו ערך ורק מקשקשים בדפי שיחה כאילו הם כתבו לפחות שני כרכים וירטואלים לבדם. ונמאס מהבוטים האנושיים שמתקנים פסיק בשבע-מאות אלף ערכים ומנפנפים בעריכותיהם שכולם יודעים שהן טכניות וחסרות שיקול דעת. ונמאס מהמצטדקים שמתערבים בכל דיון כאילו הם מהאו"ם. נמאס.

תנו לכתוב אנציקלופדיה. בשביל זה התכנסנו כאן, הלא. לא?

ועוד משהו. בעיקר נמאס כבר מהבלוגר הזה, אנונימי עאלק (כולנו יודעים מי הוא/היא), שרק יושב ומקטר. טרול. מילא היה כותב משהו מעניין, אבל במקום זה הוא כבר זמן מה מסתובב סביב עצמו ומחסל חשבונות עם איזו חונטה שהוא מדמיין שקיימת. מנסה להוכיח באותות ובמופתים שזה קשור לזו ושניהם ביחד עוזרים לשלישי - למה זה טוב? אה? למי זה עוזר? את מה זה בדיוק מקדם? כמו שאמרתי - נמאס.

* * *

ובכן חברים, זה המסר שביקשו מגיבים אחדים להעביר בתגובותיהם לרשומה הקודמת. אז במקום להגיב בתגובות החלטתי להאריך ולכתוב רשומה חדשה על העניין. הנה ההסבר לפניכם. דבר ראשון אני גאה על שפרסמתי את התגובות הללו. חלקן מופנות נגדי בצורה מגוחכת. אחרות מעלות ביקורת רצינית יותר. כך או כך אני מתגאה בכך שיצרתי מרחב שמאפשר ביקורת. אחרי הכל, זו אחת הטענות הראשיות שלי כנגד המצב הנוכחי בוויקיפדיה - שנוצרה בה דינמיקה שלא מאפשרת ביקורת. בין אם מכיוון שיחסי הכוח מונעים מאחדים להתבטא מחשש שיאונה להם רע. בין אם מתרבות חולה של עמידה מהצד מצידם של אלו שדווקא אישית אין להם מה לחשוש, אבל הם לא משמיעים את קולם (היכן ברכט כשצריך אותו?).

דבר שני, אני גם מסכים עם חלק מהביקורת. כבר פרסמתי רשומות מהורהרות יותר המנתחות תהליכים שונים לעומק ושלא הוקדשו למאבקי כוח כאלו או אחרים. אשמח לפרסם עוד כאלו ואני מודה שכתיבתן אינה קלה. אני מבטיח להשתדל בעתיד הקרוב.

אני דוחה לחלוטין את הביקורת שהרשומות, דוגמת זו האחרונה, אינן אלא התפלשות בידוע. פשוט משום שלא הכל ידוע לכל. מה שנראה ברור לאחדים מהמשתמשים הותיקים שנמצאים כאן שנים, לא ברור למצטרפים שזה מקרוב באו. אני גם דוחה את הגדרת הרשומה כ"רכילות", מכיוון שלא מדובר ברכילות, אלא בחשיפת יחסי גומלין בין בעלי עוצמה (הרשאות) והשתלשלויות אירועים שמי שלא מבחין בהן, ורבים לא מבחינים בהן, עלול לשגות ולראות על פני השטח התנהלות בעלת רציונאל שונה לחלוטין, כאילו-ענייני, כאילו-מקצועי, כאילו בעלת יושרה. חשיפת אלו בזו אחר זו היא פעילות חיונית להשכלת הציבור. המקבילה עליה אני יכול לחשוב, מבלי ליחס לעצמי חשיבות שאין לי, היא שכולם יודעים שיש שחיתות שלטונית, אז בשביל מה עוד כתבה עיתונאית, עוד בולדוג נשכני, עוד שקשוקה שיספרו לנו את זה. כאמור - נמאס.

שלישית, כל אותם שחוששים, ובצדק חוששים, מבעלי הזרוע הווירטואלית, מחבורות הרוכבים עוטי המצנפות המחודדות הלבנות שיעשו בהם לינץ' אם יעמדו בדרכם, ידעו באמצעות בלוג זה והתגובות אליו שהם לא לבד. בניגוד לתגובות ששותלים חברי החונטה, ושאני מאפשר את פרסומן, לא מדובר בבודדים, אלא בהתרעמות רחבת היקף. הרשומות הללו מפיגות את תחושת הבדידות וחוסר האונים של המדוכאים השבויים בתודעה הכוזבת שאין בידם לחולל שינוי או שהם לבד בחוסר שביעות רצונם. אלו תחושות שגויות שבעלי הכוח הנוכחיים מעוניינים לטפח. משום כך שלוחיהם מתפרצים באגרסיביות לכל דיון וחוזים שחורות וקטסטרופות איומות לכל הצעה לשינוי זעיר.

לבסוף, אני מאמין באפקט המצטבר. לצד תחושת הלאות מביקורת, כזו שחשים שדווקא מי שיש בידם לשנות משהו אבל בוחרים שלא לעשות זאת, קיימת גם תחושת מיאוס רחבה לא רק מהמצב הנוכחי, אלא גם מניסיונות ההשתקה החוזרים ונשנים. שקט תעשייתי איננו אלא כלי טקטי הדוחה את הקץ, ולא פותר בעיות. רשומות אלו, אני רוצה להאמין בחשיבות עצמית מסויימת, מקרבות את התסיסה לשלב בו מעשה יעשה. לפעם בה העריצות האנטי-אינטלקטואלית הזו תעשה טעות ותפתח הזדמנות להתיז את ראשה המכוער של הבינוניות הגסה והלא מקצועית בגיליוטינה וירטואלית כנגד אצולה מטעם עצמה. בחלון ההזדמנויות שיווצר אולי התסיסה תהייה מספקת כדי להביא למעשה. באוגוסט, למשל, הייתה הזדמנות כזו, וזה לא קרה. אבל יהיו עוד, ואז אולי תבשיל הקרקע, גם בעזרת בלוג זה. אם זו תהייה תרומתו היחידה של הבלוג - אזי כל השעות שאני משקיעה בו ישתלמו.

אז זהו. נמאס. נכון. מוטב לחיות בעולם דימיוני בו הכל טוב. הבערות היא סגולה לחיים מאושרים. אבל בין הגלולה הכחולה שמציעים לכם כמה מזועקי ה"נמאס" לזו האדומה שאני מציע לכם, אני מקווה שתבחרו בזו טורדת המנוחה. אולי היא תטריד את מנוחתכם מספיק כדי להצטרף לצוות הנבוכדנצר.

מדיניות תג המחיר

יש אנשים שלא כדאי להסתבך איתם. כשתרגיז אותם במקום אחד, הם יגרמו לך לשלם במקום אחר. בפעם הבאה תחשוב פעמיים לפני שתצא נגדם. יש שיקראו לזה “הפחדה” או “איום מרומז”, יש שיצביעו על התנהגות בריונית, יש מי שיציינו שמדובר בחוסר הפנמה של כללי משחק הוגנים, אחרים ינקבו במקל מהצמד המפורסם של המקל והגזר שנועדו לשמור את הסוס בתלם. אלו וגם אלו יתקשו להכחיש שמדובר בפרקטיקה מקובלת למדי בעולם התחתון, ובוויקיפדיה.

תחילתו של הסיפור, כלומר של תת-פרק בסאגה המתמשכת, בהצבעת מחיקה לא חשובה של תבנית שולית. הדיון לא סוער מדי, הרוב המשמעותי המצדד במחיקה הוא יוצא דופן ומראה על קונסנסוס עמוק יחסית למקובל במחוזות ויקיפדיה, והדיון לא עורר יותר מדי דיוני משנה, הכפשות אישיות והעלבויות בדפים אחרים. באמת לא טרגדיה. אמנם שלושת המצביעים הראשונים בעת הותרת הערך מרמזים על ניסיונות הגיוס של החבורה העליזה, אבל נראה שבמקרה זה אפילו לשאר חברי הגווארדיה היה קשה לתמוך בתבנית שכזו.

האמנם? יודע כל בריון שכונתי שגילוי קטנטן של חולשה הוא מדרון חלקלק שסופו מי ידע. בעסקי ההפחדה לא ניתן ליהנות מהלוקסוס של עיקר וטפל – על הכל יש להגיב מהר, ביעילות ובאגרסיביות. שידעו מי הבוס. ראיתם פעם את התפוז המכני?

אז הנה באה לה סנונית ראשונה. התלבשה לה החבורה הנעלבת על מי שהחל את הדיון שהוביל להצבעת המחיקה. לא רק זאת, אלא גם שהחוצפן הקטן העיז והעיר שמדובר לא פחות ולא יותר בכבודן של נשים. והרי ידוע שלמטרונית מונופול על כבודן של נשים ובשל חוסר רגישותה לסוגיות של מגדר היא מכשירה, בתוקף מינה, כל מני גילויי דעות חשוכות. כך למשל, לדעתה מינו של אדם הוא מרכיב הכרחי בשיקול הדעת האם התבטאות כזו או אחרת מבזה (“מבזה נשים? מתי נהיית אישה?”), שזה בערך כמו להגיד שאובמה לא יקשקש לאחמדינז'אד על אנטישמיות כי מה הוא יודע על אנטישמיות? הוא לא יהודי (ויש המוסיפים – הוא מוסלמי בסתר). לא יקום ולא יהיה. לא בבית ספרינו.

חלף לו יום אחד ממועד סגירת ההצבעה ומיד נקרתה הזדמנות. עיון בהיסטורית הגרסאות של ערך אחר, בתחום אחר, מגלה משתמש חדש המוסיף פרטים תפלים לערך, ואשר הדובר החרוץ מההצבעה הקודמת שיחזר אותו. פעמיים. אחרי הפעם השנייה הוא הבין שמדובר בנודניק טיפוסי ופנה לדף הבקשות ממפעילים, כמקובל. מפעיל חרוץ נענה לבקשתו והציע למתקוטטים לעבור לדף השיחה, כמקובל גם כן.

כמקובל? אחת…שתיים…שלוש…נפל האסימון! הנה נקרתה ההזדמנות! מיד פנה המפעיל החרוץ לאותו המשתמש וחסם אותו לשעתיים בשל מעורבותו במלחמת עריכה. (אקטע כאן את הרצף הסיפורי ואעיר שהמשתמש אינו חף מפשע ובעברו מלחמות עריכה רבות. מאוד. אבל כאן? ובעיתוי זה? כמאמר הגשש: “הצחקתני”). לא די בכך, אלא הותיר אחריו את טביעת אצבעה של מפעילתו של המפעיל: חוסם ו”עוזב את המחשב” (קרי: אעשה את עצמי הולך, ואמנע מתגובה, אתן לאחרים לא לעשות כלום ובנתיים אתה חסום.) “עזב את המחשב” ובא פיון אחר שמסביר שיש לפנות למפעילים שישחזרו לגרסא היציבה ויגנו על הערך – אבל כך עשיתי, נזעק החסום. אז מה, שתיקה רועמת. אל תטרידו אותנו בזוטות כמו עובדות. שוחרר החסום כעבור שבע דקות – אין מה להתלונן, אין עילה לפנות לבקשות ממפעילים. השרירים הופגנו, המסר הגיע ליעדו, הונף המקל – בפעם הבאה תחשוב טוב טוב לפני שאתה מתעסק איתנו, קאפיש טובאריש?

ההרשאות ככלי למינוף הרצאות

מעשה במפעיל לא חרוץ

שנלחץ וחיפש לו תירוץ

אם תוסר סמכותו

כלאחרים שכמותו

ההרצאה לא תהיה עוד פיצוץ.