מה (ולמה) בתמונה?

מה רואים בתמונה שמשמאל? חלק גוף של נערה? עסקה כלכלית אפלה בין לקוח ונותנת שירות? מסיבת חוף בתל ברוך? תור לקופות לפני הופעה של סי היימן?

מסתבר שויקיפד אחד דווקא חשב שהתמונה ממחישה היטב את החגיגות האימנאריה השנתיות בגני בוסקט שבאי מלטה. למזלם של גולשי ויקיפדיה העברית, תבונת ההמון (שדווקא לא הוכיח את טיפשותו החברתית, אלא להפך), התרעמה על התמונה התמוהה. אולם, לא די בכך, שכן בויקיפדיה תמיד חשוב מי מעיר למי, הרבה יותר מאשר מה תוכן ההערה.

דף שיחת הערך חושף את ההליך הפגום, האופייני כל כך, לדיונים בהם בעל הכוח חוטף את הדיון. חשוב להדגיש שמדובר על בעל כוח, ולא על בעל שררה. באותו דיון השתתפו כמה וכמה מפעילים, ואף על פי כן רצונו של האחד גבר על לא פחות משבעה משתתפים אחרים בדיון, ארבעה מהם מפעילים גם כן. רק בואו של משתתף שמיני שתמך בשבעה כנגד האחד, קטע את הביזיון. מה קרה שם בדיוק?

בדיון שבדף השיחה, כאמור, שבעה ויקיפדים היו תמימי דעים שיש להסיר את התמונה – ונימקו דעתם. מולם התייצב אחד שסרב לעשות כן. הוא הכיר, לכאורה, בתקפותו של העיקרון הוויקיפדי על היעדר בעלות על ערכים, אבל זה לא הפריע לו לנסות לקטוע את הדיון שוב ושוב ולהשאיר את המצב על כנו. וכי למה? מדוע יש לדחות את ההכרעה? כדי שיוכל “לגייס” תומכים. כלומר עד שיצליח ליצור קשר במייל, במסנג’ר או בטלפון עם שאר חבריו שיבואו לתמוך בו. כאשר הסתמן רוב בדף השיחה שלושה ויקיפדים שונים מחקו את התמונה, ואילו העקשן שיחזר אותם שלוש פעמים. בימים כתיקונם, או אולי מוטב לומר, כשמדובר במשתמש מן השורה, קוראים לזה מלחמת עריכה, והעקשן ששיחזר שלוש פעמים שלושה ויקיפדים שונים אמור היה להיחסם, או לפחות לקבל אזהרה. כך, לפחות, על פי הנוהג.

אבל הנוהג נועד לפשוטי העם. מול יחיד מסויים גם מפעילים ותיקים ובעלי כוח ירעדו. למה להם להסתבך עם אחד החברים המובהקים של רשת הפטרונאז' הגדולה? אנונימים קל לחסום בלי הסברים. משתמשים חדשים קל לדרוס בפטרונות. על משתמשים ותיקים קל להתנשא. אבל להסתבך עם קבוצת חורשי הרע. עד כאן.

והנה בא לו מפעיל נוסף, מחק את התמונה וכתב בדף השיחה שאין לתמונה מקום. מיד קיבל העקשן את דעתו, ואחרי שמתוך נימוס שיחזר עצמו המפעיל שמחק את התמונה, מחק העקשן בעצמו את התמונה עליה התעקש, כמו חייל אחרון שמוריד את הדגל מתורן עמדתו, כשהוא מוקף באויב המביט בו מבצע את טקסי הכבוד האחרונים. מה מותר המפעיל הרביעי על השלושה הקודמים? הויקיפד השמיני על השבעה הקודמים? המוחק הרביעי על פני השלושה הקודמים? האם הצטרפותו לדיון הביאה נימוקים חדשים? האם הוא עשה משהו שלא עשו לפניו? האם יש לו סמכות שלאחרים אין? האם הוא גילה אומץ לב יותר ממפעילים קשוחים שקיבלו פיק ברכיים? לא ממש. הנוזף האחרון, זה שדעתו התקבלה והכריעה את העקשן, אינו אלא חבר באותה רשת חברתית של אותו עקשן. התערבותו הייתה איתות ברור שאין גיבוי, שמוטב לוותר. רק אז יצאה הרוח מהמפרשים והכניעה באה, גם אם באיחור.

ומה הלקח? הפסימיסט יצביע על אופיו של הדיון ככזה שלא הוכרע בדיון ובנימוקים, אלא בכוח, כמאפיין של דיונים רבים בוויקיפדיה. אבחנה נוספת היא חוסר הרצון, לאו דווקא היכולת, של בעלי שררה לאכוף את הכללים כשמדובר במשתמשים מסויימים. אופטימיסט יצביע דווקא על סיום הסאגה כתוצאה מקרע פנימי, גם אם טקטי וקטן, ברשת החברתית כסימן מעודד. בדיוק כאלו מצבים יש לנצל על מנת לתקוע טריז בין חברי הרשת. לא כולם מושחתים, או לפחות, לא כולם מושחתים מאוד או חסרי תקנה. הם פשוט חיפשו את הנוחות וההגנה בצל הפטרון או הפטרונית, ונקלעו לפוליטיקה סבוכה של שמור לי ואשמור לך. בעזרת התמריצים הנכונים הם עשויים גם לזנוח את הרשת המחבקת. המקרים בהם עימותים לא הגיוניים שכאלו קורים מספקים הזדמנויות שכאלו. נצלו אותם בתבונה.

(תוספת מאוחרת: ראו בסוף רשומה זו את תגובתו של אחד ממושאי הביקורת ואת תגובתי לה)

צילום התמונה: Kalindoscopy, באתר Wikimedia Commons

ויקיפדיה כבית שאן

כלל ידוע הוא שאין שופטים אדם בעת צערו, אולם כיצד יש לנהוג כשהצער הופך לכלי טקטי לסחיטה באיומים? סחטנות שכזו קיימת הן במסגרת היחסים בין חברי הקהילה והן בניסיון להשפיע על ערכי ויקיפדיה עצמה.

טקס, מלמדת אותנו האנציקלופדיה החופשית, “הוא אירוע סמלי המורכב מרצף פעולות, המבוצע בסביבה מסוימת ובמחזוריות סדירה.” טקס ההיעלבות הוויקיפדי כולל את הפעולה סמלית של החשכת דף המשתמש או החלפת תוכנו בטקסט נזעם, לרוב קצר למדי, המטיח האשמות בזה, באחר, או בקהילה כולה. לעתים חש הנעלב צורך לפרסם את היעלבותו ולהפכה למתוקשרת ביותר. או אז הוא הופך ל”נעלב מרובה אתרים” כשהוא מציין את נרגנותו בדף שיחת הערך בו התחולל האירוע ממנו נעלב, בדף שיחתו שלו, בדף שיחת המעליב, בדף שיחה של אחד הבירוקרטים ובדף הבקשות ממפעילים, לעתים כדי לבקש את חסימתו שלו עצמו כדי להמחיש קבל עם ועדה עד כמה הוא רגוז ורציני בכוונותיו.

בשלב השני של הטקס, ויקיפדים אחרים, חלקם מקורבים, חלקם נשמות טובות המביעות דאגה אותנטית, וחלקם שותפים לעמדה בעימות שבדרך כלל הביא לטריקת הדלת ואשר כעת נשארו ללא שותף למאבק, נזעקים בדף שיחתו של הנעלב וקוראים לו לשוב. לעתים מצטרפת להקת המעודדות לגידופי הצד השני, לפעמים היא מבכה את האובדן, ולעתים מציעה דברי ניחומים, הצעות להשלמה עם הגורל, והמלצות לאורך רוח, מנוחה וחזרה. הם המקהלה היוונית שנועדה להעצים את הטרגדיה על מנת להביא לקתרזיס, בין אם על ידי כניעה לזעם האלים או על ידי חיזוק ידיו של הגיבור המיתי במאבקו חסר הסיכוי. במקרים מסויימים צץ לו תועמלן מטעם עצמו המפרסם ברחבי הקהילה את הצורך להתרפס בפני הפורש הטרי, על מנת לרצותו ולהסיר את רוע הגזרה. אלו נזעקים בדפי שיחה רבים, יוצרים תבנית ומשנים את חתימתם על מנת להתריע בפני הקהילה בכל מקום מהאסון הממשמש ובא. במערכה השלישית לרוב מתרצה הגיבור, יורד מהעץ עליו טיפס, ושב ממקום גלותו מרצון בבית שאן. אין צורך להכביר מילים ולהמחיש את התופעה, אבל אני רוצה להזכיר שני מקרים שחרגו מגדר הנורמה, ושיש לתת עליהם את הדעת.

בעוד שכל עם ישראל עומד לשלב ידיו ולצאת במחולות גיל, ששון ושמחה לרגל חגיגות הערך ה-100,000 של ויקיפדיה העברית (שניתן רק להתפלל שלא יבייש את המפעל כולו), ניתן להיזכר במהומה לא קטנה שהתחוללה בקרב הקהילה לפני שלוש שנים וכ-50,000 ערכים. משתמש חדש כתב ערך על עצמו, משתמש אחר תהה על חשיבות הערך בדף היחה תוך זילזול עמוק וחוסר רגישות לסיטואציה העדינה ונחסם בשל כך, מה שעורר קטטה המונית בעקבותיה החשיכו את דפי המשתמש שלהם לא פחות מתשעה ויקיפדים, רובם מפעילים. המחאה, שנמשכה מספר ימים, נועדה להביע תמיכה במפעיל החוסם ושאט נפש מהוויקיפד הותיק שתקף את הכותב האוטוביוגרפי בדף שיחת הערך. האירוע היה ונשאר חסר תקדים, אבל הוא מעניין לפחות משני היבטים: הראשון הוא שלמרות שבולטים בין הפורשים שמות שכיום מזוהים עם אותה קבוצה מסויימת של מפעילים ועושי דברם הגרועה ביותר בוויקיפדיה (אך בוודאי לא היחידה), באותם הימים הייתה אותה רשת פטרונז’ בחיתוליה, והמחאה הייתה גדולה ורחבה ממנה. משום כך, זאת הצצה לעבר, שהוא גם עתיד אפשרי, בו אותה רשת, כאותו משפט מיתולוגי מ”מאחורי הסורגים”, “מתכווצת לגודל המתאים” ואין לה את הכוח המניפולטיבי המוגזם ממנו היא נהנית היום. שנית, זהו רגע מחמם לב בו למספיק אנשים היה איכפת מספיק מתרבות הדיבור ומשמירת כללי ההתנהגות בין חברי הקהילה – מצב כה שונה מהציניות הרווחת כיום ביחס לשיאים החדשים הנשברים חדשות לבקרים.

אין לשפוט אדם בצערו, אולם כאשר מדובר בנעלב סדרתי, שעשה את הטקס קרדום לחפור בו גם במרחב הערכים, אני מרשה לעצמי לאזכר את המקרה השני. כך, כאשר הועמד לפני שנה הערך על האגדה האורבנית אודות צירוף המקרים של לינקולן וקנדי להצבעת מחיקה, יצא כותב הערך להגנתו – פעולה מובנת ולגיטימית. קצת פחות לגיטימית הייתה הדרך בה עשה זאת – הצבת אולטימטום לקהילה – אם ימחק הערך – יפרוש. הסחיטה באיומים גלשה מעבר למקרה הפרטני כאשר כמה אופורטוניסטים (ראו שלב ב’ לעיל) יצאו במסע הכפשות אינטנסיבי נגד ה”מחקנים”, בטענה שקנה המידה שהם מבקשים לאכוף גורם להרחקת כותבים פוריים ורציניים. האיום הצליח, ומעניין להשוות את הצבעת המחיקה הזו להצבעה שהתקיימה לא מזמן, בה הוחלט למחוק ערך שלא נכתב בידי משתמש ותיק שהחליט להפעיל את כל כובד משקלו ולאיים בפרישה. בעוד שמבחינה מהותית שני הערכים דומים מאוד, התוצאות שונות לחלוטין, והסיבה איננה קשורה בערך, אלא בטקס ההיעלבות האפקטיבי של כותבו של הראשון, לעומת היעדרה של שדולה למען ריצוי הכותב בשני. כך, פרקטיקה של יחסים בין חברי הקהילה חילחלה והשחיתה את תהליך עריכת הערכים עצמם. הביריונות הצליחה וחיזקה את ההרגשה שהסחטנות משתלמת, ולכן הנעלב מלפני שנה נעלב הפך לנעלב סדרתי והוא נעלב גם בימים אלו ממש.

אחרי השנים הראשונות בהן היה הטקס לכלי נפוץ, הבינו מרבית הוויקיפדים את מהלך הדברים וחדלו מלהתרגש. לכל אחד נמאס קצת לפעמים, למרבית הכותבים יש אגו מפותח וסובלנות נמוכה, וזה קורה. נרגעים וממשיכים. אבל נדמה שדווקא היחס הסלחני הזה, שאינו לוקח ברצינות רבה מדי את איומי הפרישה, הביא לדור חדש יותר שלא ידע את יוסף, וההתרגשות אצלו מכל איום סרק, או אמיתי, פורצת גבולות. אבל טקס הוא אירוע סמלי, שכאשר מידת הסמליות שבו נחשפת והיא גלויה לעין כל, המיסטיקה נחלשת והאפקטיביות שלה פוחתת. אולי יהיה בשורות אלו בכדי לתת לנעלבים את זמן ההירגעות שלהם בבית שאן, מבלי שנצטרך לסבול את מקהלת המקוננות, את הנעלבים הסדרתיים או את הנעלבים מרובי האתרים. כשירד מפלס הכעס נשמח לקבלם בחזרה ולראות אותם שבים לפעילות פורה. אנחנו אוהבים אותכם, נעלבים יקרים, ומעריכים את פועלכם. אבל אין לנו זמן וכח לדרמות. ואין לנו סבלנות לסחטנות.